אמצע

מכרים ותיקים. היה לו תיק אצלי במשרד. לא ממש זוכרת איזה תיק זה היה, אבל המנטש שהוא, נשאר לי בלב. כשבניתי את הארמון במושב בימים של מלחמת לבנון השניה, נסעתי לבקעה לפתור איזה עניין לא צפוי.  בקעה היא הבית שלו. הוא התעקש ללוות אותי והזמין אותי לאכול. בין יתר הדברים שהוא, הוא מדריך צלילה. יש לו שקט של מי שמכיר היטב את מעמקי הים. כשהוא מיישיר מבט אל העיניים שלי, אני רואה – הוא משלנו.

 

 

נטישה. באתי לעולם הזה עם חרדת נטישה. היא ניהלה אותי המון שנים. בחרה בשבילי. מקרינה סרטי אימה בתוך ההכרה שלי. תמיד גמרתי שם זקנה בודדה ומטורפת, מוקפת חתולים. לבד. תחת ניהולה של החרדה הייתי תמיד בזוגיות או סופרת דקות לזוגיות הבאה. הקפתי את עצמי בהמון חברים. אירחתי את עצמי לדעת. רק לא להשאר לבד. ובתוך כל זה, לעיתים קרובות מידי הרגשתי מאד לבד.

 

 

לבקש. היא הישירה אלי מבט מנוסה, וחזרה: ”את אמורה לבקש מה שאת צריכה או רוצה.“ אני עוד מקשיבה, והוא אומר לה: ”אבל היא מבקשת, היא מאד וורבלית בקשר לרצונות שלה.“ הבטתי בגבר שישב לידי רק לוודא שבאמת לא היתה שם אפילו נימה של ציניות או ביקורת. לא היתה. ”כן“ היא הישירה את מבטה אלי: ”אבל את צריכה לבקש, רק את מה שהוא מסוגל לתת.“ ואני פלטתי בכאב: ”ומה עם השאר? מה איתי?“.

 

ירח. ריצת לילה ט“ו באב בשדות של המושב. ”אתה באמת לא אחראי לאושר שלי“ אני אומרת. הפיוז קופץ לו, הוא מושיט את היד, פוקד עלי : ”תני לי את המפתח, אין לי כח לריב.“ אני נושכת את השפה התחתונה, חושבת לעצמי מתי התרחקנו כל כך. אומרת: ”אין לי כוונה לריב, תקשיב לי רגע.“ ההבנה הזו נפלה לי לתודעה כמה ימים קודם. יכולתי ממש לראות איך אנחנו מסתובבים במעגלים של ציפיות שלא מתממשות, אכזבות, תלונות, ריבים וחוזר חלילה. נמאס לי לשמוע את עצמי מתלוננת. להרגיש אותי מתאכזבת. מאכזבת. החלטתי להפסיק לצפות ולקחת אחריות.

 

צעדים קטנים. לעבוד בשביל חרדה זה מעייף ולא נעים. עם הזמן נהיה כל כך לא נעים, שלגמור זקנה מטורפת של חתולים לא ממש הרגיש מאיים. יום אחד נפגשתי עם חברה. היא סיפרה לי שהיא מתגרשת, ואני בלי לחשוב פלטתי: ”איזה כיף לך.“ ככה הבנתי, שהרבה יותר מפחיד אותי לגלם את האישה הממורמרת בתוך זוגיות, מאשר לגמור זקנה מטורפת של חתולים. בחרתי בלבד.

לבד ברפובליקה הדומיניקנית – אוספת חוויות

 

לבד. שישי בערב במושב. התחשק לי לצאת. אני מחליטה לאתגר את עצמי. מה אכפת לי, מה יגידו. מה אכפת לי שחיפה היא עיר כל כך שמרנית, אחידה ויבשה. שמלה. נסיעה. יושבת על הבר. מזמינה. מפטפטת בקטנה. חוזרת למושב. מרגישה אלופת עולם. ניצחתי אותה לפחות הערב. בשבילי, זה היה רגע מכונן. לבד מבחירה, ואני לא רק יכולה, אני אפילו נהנית.

 

אתגר. אני רוצה לבוא ללמד אצלכם יוגה, בוא נפגש לדבר איך עושים את זה. פשוט הרמתי טלפון אחרי שנים, יודעת שפנקסנות אינה תחביב שלו. הוא חזר מהחאג‘ מרומם. זו חוויה אדירה הוא יספר לי אחר כך, מאות אלפי אנשים מתפללים יחד. אני מפליגה איתו בדמיון לשם, ואומרת מכל הלב: ”זו חייבת להיות, זה הכח של היחד.“

 

צלילה. קבענו להפגש על המזח. אני חושבת שרציתי להראות לו שאני גם משלהם. אני אוהבת איזון במערכות יחסים, וכבר מזמן לא מפחדת להתנסות בדברים חדשים. התחלנו להעמיק. משהו לא היה מאוזן, ואני איבדתי שליטה על האגן. מתהפכת. שוב מתהפכת. עלינו. מזהה את המצוקה. נרגעת. צללנו שוב. מאוזנת. שקט.

 

את לא לבד. הוא היישיר מבט אל תוך העיניים שלי, ואני אפשרתי לו לראות. ממלמלת: ”זה מרגיש לבד.“ הוא מעמיק את המבט. נוכח מאד. כמעט אבהי. ”את לא לבד“. שתקתי. מבינה בגוף. עברו כמה חודשים. זו היתה ההתהפכות של האגן שהעלתה את ההבנה לרמת תובנה.   התנסות כנה בשני קצוות מאפשרת בסופו של דבר למצוא את האמצע. איזון. תמהיל מאוזן של יחד ולבד. ככה או ככה בנועם. אני מודה לחרדת הנטישה, שלימדה אותי להיות לבד. אני מודה ללבד, שהצמיח אותי כל כך עד שנזכרתי, אני רוצה גם יחד. עכשיו מאזנת. מהאגן.

 

10.12.17

שבי ציון

Click Here to Leave a Comment Below

Leave a Reply: