גחליליות

חושך. אוגוסט אבל הלילות באשראם באפ-סטייט ניו יורק קרירים וחשוכים.  אני עושה את דרכי מהמבנה המרכזי אל האוהל שלי, שממוקם בקצה שדה פתוח וירוק ירוק.

Sivananda Yoga Ranch, NY

לאחר כמה ימים באשראם, אני משחקת עם עצמי ועם הטבע את משחק החושך. הולכת לאוהל בלילה בלי פנס. בלי נייד. אפשרי, צריך רק  לשים את הפחד (מדובים, מחרקים וכל מה שבטווח) בצד.כשלא יורד גשם, הטבע שולח לי נקודות של אור שמזכירות לי תמיד ניסים קטנים.

גחליליות. חיפושיות הפלא. פעם בודדה אחת נתקלתי בגחלילית בשדות של המושב. בניו יורק לעומת זאת הניסים הקטנים ניצנצו לעברי בכמויות עוצרות נשימה. עבר קצת זמן, עד שהבנתי שהניצנוץ שבשבילי הוא נס, הוא למעשה אותות מורס, שמשמשים את הגחליליות לתקשר ולזהות זו את זו. שפת אור.

צדקנית. כבר סיפרתי כאן שבגיל 30 (בחופשת לידה של גולי) כתבתי את תסריט המשך חיי. עבדתי מסודר כמו תמיד. בבסיס התסריט עמד ספר אחד מצויין עם תוכנית מובנית. שפכתי ערכים אל תוך מחברת יפה, והחלטתי שאני אהיה שופטת. יום אחד סביב גיל 40*. כפועל יוצא של ההחלטה הזו, ומתוך הגיון בריא של אם… אז… החלטתי, שאני אשמור על הרקורד שלי נקי מרבב (אמצעי) על מנת שלא יהיה משהו שמישהו יוכל יום אחד לשלוף נגדי (הפרס או הציפייה). חלק ונקי. לא, זו לא היתה מהפכה, ובכל זאת עכשיו במודע הקפדתי יותר. בקטנה ובגדולה. היום אני יודעת, צדקנות היא סוג ספציפי של גאוותנות. זה כמו להגיד: "אני יותר טובה, כי אני אף פעם לא מפרה… כי אני תמיד…". אחד, זה לא אומר שאני יותר טובה. שניים, לפעמים לעשות את הדבר הנכון אומר להפר חוקים, הבטחות או מילים.

ברכותינו. שבוע לאחר החזרה הכפויה לארץ קיבלתי הודעה שעברתי את בחינת ההסמכה ללשכת עורכי הדין של מדינת ניו יורק. כשסיימתי לבכות. לא מאושר אלא יותר מתסכול וצער, כי: “אני תקועה בארץ” ו”מה זה נותן לי עכשיו?”  החלטתי להשלים את ההליך. בכל זאת, המבחן הקשה ביותר שעשיתי אי פעם, ואין לדעת מה יביא העתיד.

טופס. כמובן, אין הליך אמריקאי שלא כרוך במילוי מייגע של טפסים, שאלונים ונספחים. בטופס הרלוונטי  שקדם לזימון לראיון לצורך השלמת ההליך הוקדש חלק נכבד למעורבות בהליכים משפטיים. בכי. כן, כל חיי שמרתי על שם טוב ונקי, ואז קבע שופט אחד (שלא, אני לא שונאת או אוהבת אותו) שהפרתי לא פחות מאמנה בינלאומית. הוא פירט ונימק את החלטתו על פני 29 עמודים. עד היום לא נעים לי לקרוא מה שהוא כתב שם. ולא, אני לא אכנס למי צודק ואיפה נעשו טעויות. אין לזה שום חשיבות.   מילאתי בשורה הרלוונטית בטופס: “מצ”ב”. שיקראו בעצמם.

תפוח. אנחנו חברות מכיתה ו’. הזכרון הכי מוקדם שלי, הוא של שתי הילדות שהיינו פוסעות ברחוב הראשי בקריית חיים ביום כיפור עם תפוח ביד. שנים חששתי, שיום יבוא ונשלם על זה. לא הבנתי. 30 שנה אחרי בימים הנוראים היא הצטרפה אלי לתפוח הגדול.

יום לפני הראיון אני משתפת אותה: “אין לי מה להגיד. אני ארכין את הראש ואסביר שטועים לפעמים בקבלת החלטות, ושיחליטו מה שיחליטו.” בבוקר אני יוצאת מוקדם לבושה תכלת -כחול. שיהיה רגוע. נושמת במונית. נושמת בכניסה לבניין בפינת רחוב 25 ומדיסון. נושמת במעלית. נושמת בחדר ההמתנה. נושמת, קראו לי להכנס. מתיישבת מול אישה לא צעירה, עורכת דין. מסתבר שיש לה הכרות עם השופט. יש לה גם קרובי משפחה בישראל. היא יותר מספרת  משואלת. אני נושמת, והיא אומרת:

“גברת גפן, אני כל כך מצטערת על הקשיים שמערכת המשפט של מדינת ניו-יורק הערימה עליך, אני מסמיכה אותך, על מנת שיהיה לך יותר קל לחזור לגור כאן יום אחד כעורכת דין. כל הכבוד, שעברת את המבחן בלי ללמוד כאן לתואר, את צריכה להיות מאד גאה. “

אני לא נושמת. מחפשת הגיון:

אם אני לא אהיה ילדה טובה, יבוא שוטר ויהיה רע (זה תמיד משתמע.. אחרת מה העניין עם השוטר).

משמע↓

אם אהיה ילדה טובה, לא יבוא שוטר ויהיה טוב.

נשחק עם זה קצת. אני ילדה טובה,  אני יודעת שאני טובה. בא שוטר, והחליט שאני פויה. מאד רעה. הוא גם כתב, גם נימק וגם פרסם. עכשיו כולם יודעים. מה זה אומר? אני ילדה רעה. אני יודעת כי השוטר אמר ונימק ופרסם. יש גם כמה אנשים אחרים שטרחו להבהיר לי, שהם מסכימים איתו. אבל אז באה שוטרת אחרת ואמרה שאני לא פחות מנהדרת, וגם נתנה לי פרס. החיים ממש מחייכים אלי. מה זה אומר?  

זה לא אומר כלום. לא עלי לפחות. זה רק אומר שמישהו אמר משהו. גם אם הוא פרסם ונימק, אין פה עניין עם אמת או צדק. מה שכן, זה מספר המון על הכח של מילים ועל ההשפעה שלהן עלינו. על איך שאנחנו תופסים את עצמינו, ואיך אנחנו שופטים אחרים לאורן. אפשר לקחת מכאן משהו על תקשורת בין אנשים כמו גם בינינו לבין עצמנו. על צדקנות.  לו היינו קצת יותר גחליליות… פחות מילים, פחות שיפוטיים, פחות מעירים. יותר מאירים.

ניתי 4.9.17

תל אביב

  • http://me-niti.co.il/על-אינטואיציה-ואהבה/רכבות-הרים-2

Click Here to Leave a Comment Below

אסנת - ספטמבר 12, 2017

על נהר האמזונס, באותו אוגוסט ממש, ראיתי יותר גחליליות מאשר ראיתי בכל חיי. יופי שקשה לתאר. הן הכי יפות כשהכי חשוך. תמיד היו לך גחליליות, גם בימים הכי אפורים או שחורים, תמיד ידעת לשמור על האמונה והידיעה שאת לא נשפטת על ידי אחרים, אלא רק על ידיך. וכשהתחלת לשפוט באהבה, העולם התחיל להתעגל.
נפלא לראות את הדרך שאת עושה, את האופן שבו המבחנים שאת פוגשת רק מחזקים את האדם הנפלא שאת. אוהבת

Reply
    karnit gefen - ספטמבר 14, 2017

    את גחלילית משמעותית מאד. גם בחושך גם באור. תודה אהובה שלי.

    Reply
Leave a Reply: