דרך ארץ

 

טבע. מחפשת שקט להטמע בו אחרי פגישה מאירת עיניים במבשרת ציון. עמוסה רגשית. בדממה מובילה את עצמי לעין כרם. שמש חורפית מחממת. כיפת הזהב של הכנסייה הרוסית מנצנצת, ואני יורדת אל המעיין. אני לא לבד היום. יש שם קבוצה די גדולה של ילדים. טיול כיתתי. אני שומעת אותם מרחוק שרים. מתקרבת. המילים נעשות ברורות, והאזניים שלי מתחילות להאדים. שתילי גבעות שרים שירי גיהאד. “נעלה לחברון נזרוק שם רימון שישרוף את המסגד”. לא, הם לא קיפחו את הנוצרים. הם גם לא קיפחו אותי. דרדק אחד קרא לעברי “שיקסה”. אחר הצחיק את חבריו בקוראו: “יש כלבה ברחוב”. הסתובבתי לעברם ונעצתי מבט. זה הספיק. הם השתתקו ורצו קוראים בקול “הרב, הרב”.… שיגן עליהם מהמכשפה המוזרה. הרב שאמון על חינוכם לדרך ארץ. הרב שכשל להסביר שללא נימוסים והליכות ומידות טובות, אי אפשר באמת ללמוד תורה. שהצליח יחד עם הוריהם לבלבל אותם כל כך, שהם קוראים ליהודיה כשרה, גויה. שהם מתרגלים בשירת מורל אלמנט יסודי של דת לגמרי אחרת.

 

"כי האדם עץ השדה" - עין כרם

"כי האדם עץ השדה" – עין כרם

שקט. עם קצת עזרה מצאתי פינה בשביל הדסה. עוצמת עיניים. שמש חורפית מלטפת אותי ואני מסדירה את הנשימה. ממקדת את המחשבה בטבע האנושי. דואלי. מחד אנחנו מרגישים אינדיוידואלים מבודדים מהאחרים. כל אחד בפני עצמו. הגוף שלי. הרגש שלי. הצרכים שלי. אני. מאידך, אנחנו משייכים את עצמנו לקבוצות. המשפחה שלי. החברים שלי. העבודה שלי. המדינה שלי. בתוך הקבוצות אנחנו מפתחים רגש ותחושה קולקטיבית. יוצאים מגבולות האני. העץ רואה את עצמו כיער. דבורה מרגישה חלק בלתי נפרד מהכוורת. וזו הכוורת שמצליחה להוציא מאיתנו את הטוב היותר. את אותם 10% מאיתנו של חוסר אנוכיות, סולידריות, נתינה. נכון, רק לחברי הקבוצה. אבל זו התחלה טובה, ותובנה חשובה.

 

מכאן. גרת כאן פעם? גילי הירקן מחייך אלי. את נורא מוכרת לי. לא, אני מחזירה חיוך. יש לי פרצוף כזה. בהרבה מקומות חושבים שאני מקומית. לא, לא רק בארץ. זו גם תחושת הנינוחות שלי. ובעיקר האהבה לחיים האלו, לעולם, לאנשים, לטבע, לעצמי, שעוברת דרך העיניים, ומזכירה בית. אולי אמא. לאנשים מסויימים זה לוחץ על כפתור הכוורת, ודלת נפתחת. אני מתוייגת כחברה לקבוצה (insider). ופתח ליציאה מגבולות האני אל גבולות האנחנו נפתח.

 

 

Camp Nou. משחק בין ברצה למלגה. חבר הציע, ואני כדרכי אמרתי כן. בימים לפני שגולי הפך אותי ל soccer mom. לא, לא הבנתי כלום בכדורגל. ולמרות זאת, ההתרגשות התחילה כבר ברכבת התחתית, שמלאה אוהדים. משם יחד בתנועה אל האצטדיון. שריקה. 98 אלף איש מעודדים את ברצה בשירת המנון, בתיפוף ובגלי אוהדים עצומים. אני באקסטזה. חוויה רוחנית. ימים ארוכים אחר כך תחושת ההתעלות תלווה אותי. גם המנון הקבוצה יהפוך למנטרה. מתנגן חזור ושנה בראש שלי. פורץ בשמחה מן הריאות אל החלל, משמיע קול. תזכורת ליחד. כמאה אלף איש שאיני מכירה, ובכל זאת לתשעים דקות ואפילו קצת יותר היינו לכוורת אחת. תשעים דקות שהמחישו יותר מכל כמה אוניברסלית רעות רוח מכשפת* יכולה להיות, ועד כמה אינה תלויה בדבר. כמעט בדבר.

IMG_2880

קוסמופוליטיות. היא תוצר של חמלה ויכולת הזדהות**. יכולת ההזדהות עם הזולת מאפשרת חמלה. מי שמזדהה עם עצמה בלבד, תחמול על עצמה בלבד. ככל שמעגל ההזדהות גדל, ככה ביחס ישר יכולת החמלה גדלה. מי שמסוגל לראות את עצמו אחד עם האנושות כולה, יסבול עם כל עוול אנושי בלי קשר למיקומו הגאוגרפי או להשתייכותו לכוורת מסויימת. החדשות הטובות הן, שזה לא עובד רק לכיוון השלילי. מי שמסוגלת לראות את עצמה אחת עם האנושות כולה תחווה נועם בלי קשר למיקומה הגאוגרפי או להשתייכויותה לכוורת מסויימת. כמובן, האמצע כולו מתאפשר. כל קשתות התחושות, הרגשות, המעלות, הערכים והנורמות נפתחות אל תוך הקוסמופוליטיות הזו. ואנחנו הופכים מדוייקים יותר. מאוזנים יותר. פתוחים יותר. מוסריים יותר.

 

מוסר. על פי אחת ההגדרות הטובות יותר לטעמי, הוא מערכת משולבת של ערכים, מעלות, נוהג, נורמות, זהויות, מוסדות, טכנולוגיות ומנגנון פסיכולוגי מתפתח, שפועלת יחד כדי להעלים אינטרסים אנוכיים ולאפשר שיתוף פעולה***. אבל להגדרה הזו חסר מצפן. לכן שתילי הגבעות המזמזמים שירי גיהאד יכנסו להגדרה כקבוצה בעלת מוסר. נכון, עם חמלה עצמית בלבד. אפילו לא לכל מי שיהודי. בודאי לא לכל בן אנוש. חינוך למוסר כזה, לא משנה מיקומו הגאוגרפי, מוביל לאדישות לסבל במקרה הטוב ולזוועות במקרה הרע. זהו מוסר טכני. מוסר שאינו צודק ולכן אינו מוסר כלל. זוהי אגב, גם אינה דרכה של תורה.

 

דרך ארץ. כלל המידות הטובות באדם. כל אדם.  צניעות, כבוד לזולת, מתינות, שפלות רוח… הבסיס של כל אדם מוסרי. ללא הבדל דת, גזע או מין. מי שמעוניין ללמוד תורה או להתפתח בדרך רוחנית אחרת כלשהיא חייב להיות בעל מידות טובות, אחרת לא יצליח. לא באמת. צריך קודם כל להיות "בן אדם", כי דרך ארץ קדמה לתורה. דרך ארץ היא גם הטבע האמיתי של כולנו. למרבה הצער, אנחנו לא תמיד זוכרים.

ניתי 

תל אביב 19.2.17

* ליל חניה, נתן אלתרמן.

** קן וילבר בראיון שנתן למוסף הארץ מיום 17.2.17

*** Jonathan Haidt, The Righteous Mind Why Good People Divided By Politics and Religion, 2012.

Click Here to Leave a Comment Below

שבי ברזלי - פברואר 21, 2017

כל מילה – אמת. הולכת לקנות כובע כדי שאוכל להורידו בפניך.

Reply
    karnit gefen - פברואר 21, 2017

    חבל שאת לא רואה את החיוך שנמרח לי על הפנים.. תודה אהובה.

    Reply
אסנת בר יוסף - מרץ 2, 2017

צריך הרבה אומץ לכתוב טקסט כל כך מורכב בתקופה שמנציחה שטחיות ומעודדת בורות, רצוי במספר קצוב של תווים. היושרה שלך משתווה רק לעומק ההגות וליכולת שלך לשתף את הקורא(ת) בעולמך העשיר. בקיצור, ניתי, את מדהימה.

Reply
Leave a Reply: