דרקון ירוק

מתנה. אוצרות גדולים מוצאים כשלא מחפשים בדרך כלל במקומות הכי לא צפויים.  הוא מביט בי ברוך כחול ואין סופי. קמטוט הדאגה במרכז המצח אומר לי, שהוא זוכר את כל הפעמים שהוא חיפש אותי ולא מצא וגם את אלו, שהוא מצא ואיבד. כן, הוא חיפש יובלות לפני שנפגשנו. כשכל זה רק התחיל הוא היה מחבק אותי כל כך חזק. צמוד אלי, הוא התעורר עם כל תזוזה שלי. כמו אמא לילד ראשון.. בודק  נשימה. לאט זה נרגע.

על הרצפה. מביטה בכוכבים. הפחד הביא אותי לכאן. בשקט כשישנתי הוא התגנב פנימה. קורא לי לקום. אני הודפת אותו לרגע. מוצאת מקלט בין הזרועות שלו. הוא ישן אבל האהבה ערה  וזמינה לי. היא עוטפת אותי, ומאפשרת לי להתבונן. עטופה בה, אני קמה אל המרפסת. נשכבת. מתייחדת עם הפחד.

זה כבר כמה ימים, שכאב חד התיישב על עצם המושב השמאלית שלי מבקש תשומת לב. שום דבר פיזי. אני מכירה היטב את הגמישות והעוצמה של השרירים והמפרקים באיזור. בעיניים עצומות אני מיישירה מבט אל הפחד, ושואלת לפשר המסר. באינטימיות שנוצרה בינינו נדמה לי שאני שומעת משהו על ”עצם הקיום“. זה נשמע מוכר אבל אני עדיין לא מבינה. אני מרפה אל תוך הפחד. משחררת גם את הצורך להבין. לרגע, אני והפחד אחד. אני יכולה לבחור להיות הוא. הוא אינו אני. 

הצל. הוא נהיה יותר ויותר אלים היא מסבירה לי. אין ברירה צריך להעלות לו את מינון התרופות. אני מתקוממת בשקט, מבינה שזו ברירה פחות רעה מהאפשרויות האחרות. הוא מפחד, אני מסבירה לה. שום דבר לא דומה למה שהוא מכיר. הוא לא מבין מה קרה ולא זוכר למה או איך. אז הוא נלחם. נלחם בזרים שחודרים לו למרחב. נלחם ברוחות הזכרונות שהוא אף פעם לא עצר על מנת לעבד. נאחז בכל מעודו בגוף הפיזי הזה שלו. כמו בתמונה דהויה של מישהו אהוב, שמזמן הלך. הפחד במקרה שלו מאד עצוב. 

אתה מבין, הפחד הוא כמו ילד עקשן וחסר נימוסים. הוא לוחץ חזק אם לא מקשיבים. כשהוא לוחץ לאורך זמן הוא יוצר עוד ועוד תסכולים. איך אחרת ימשוך את תשומת לב? שנים היא רצתה קשר יותר משמעותי, אבל פחדה להגיד בברור. כשהיא ראתה אותנו, היא חשבה שחלון ההזדמנויות עומד להסגר. במקום לדבר היא צועקת עליך את התסכול שלה. הקנאה. ככה זה, כולם מחפשים אהבה. 

שנאה. במסרון מלא רעל היא קראה לי דרקון ירוק. לא נפגעתי. מה יש להפגע? ירוק הוא בהחלט צבע של אהבה. ולמי אכפת מהצורה. התוקפנות בשיקוף בלבלה אותי קצת. לרגע אחד פחדתי נורא להכנס עמוק פנימה. היא הובילה אותי. הפחד ישב לצידי. ביקשתי ממנו יד. צללתי. המראות הפכו לצללים מרוחים, הקולות נשמעו מרחוק. כשפתחתי עיניים הדרקון הירוק יצא מתוכי, שם פעמיו אל הים. 

ניתי, 25.9.18

טריפה, ספרד

Click Here to Leave a Comment Below

Leave a Reply: