על אהבה ולהבות אחרות

דוגית. קריית חיים. שנות השבעים-שמונים. בניינים בני 3 קומות מאחורי בתי סוכנות של הותיקים. או במקומם. הדירה שלנו נראתה בדיוק אותו דבר כמו של רובם. סלון, מטבח, פינת אוכל. מסדרון ארוך. שלושה חדרי שינה, שירותים ואמבטיה. שלנו היתה כחולה. כמו הים. כל ערב בשבע האימהות שלנו היו צועקות מבעד לחלונות: “לעלות”. ארוחת ערב. מקלחות. לפעמים בימים מיוחדים הרשו לנו אמבטיה.

 

שטה. מים וקצף לבן של סבון. ניקיון. עיניים עצומות. אוזניים מתמסרות למים. שקט. מכל הנסיכות של דיסני תמיד הייתי אריאל. בת הים. גם היום כשקטנה אני כבר לא. גם בציפה(פ’ רפויה) גם בציפייה. רומנטיקנית. זה לא קשור רק לאהבה. זו תפיסת עולם של טוב שמנצח רע. של ביחד שנותן כח. של שלם העולה לאין שיעור על סך חלקיו. של אופטימיות. תקווה. כמו בימים ההם בקרייה. תמיד היה מפרש לבן באופק.

img_3091

ציירה אינטואיטיבית מיכל מיכאל

 

מפרשיה שניים. שניים שמתמירים אנרגיית רוח לתנועה. בגמישות ובעוצמה. כמו ראש ורגש. (סומו כחול וסומו אדום) ויד טובה מכוונת לכיוון המתאים לאותו הרגע. שומרת על הנוסעים שישובו בשלום לחוף. לא, לא היה לנו החוף היפה בארץ… ולפעמים היה הים מלוכלך ומסריח. בכל זאת מפרץ חיפה. אבל הוא היה שלנו וגדלנו שם. התבגרנו שם. התאהבנו שם. רצים על החוף, משתוללים, מפטפטים את עצמנו לדעת… נהנים מהנוף של חיפה ירוקה נושקת למים.

 

נרדמו כולם. כולנו נרדמנו? אולי זו רק אני. התבגרתי. ויתרתי. ביקשתי להזדכות.. מצאתי משהו טוב יותר. ירוק יותר. נקי יותר. מעבר לים. ואני מרגישה כל כך משם. לא, שם לא התגלגתי על דיונות צהובות. שם לא שרתי “אולי עוד קיץ אנחנו נפגש” בקולי קולות. אבל.. גם את כאן קשה לי לזהות. אלו לא רק להבות השריפה של הימים האחרונים. זוהי רוח רעה שמלחכת כל פינה ירוקה גם בחוץ וגם בתחושת השיכות בפנים. הופכת הכל לשחור. מקצינה. מפרידה. לא פלא שחלקנו בוחרים לקחת כדור. להחליף אגדה. להכנס לאיזו שהיא בועה לפחות למאה שנה. אור-ו-רע.

 

אם לא יעורו. רגע. בואו נהיה שניה פרקטים. “ איך יעורו?” צריך לבוא לפני ה “אם לא…” רעיונות? אולי מישהו ישיר “שריפה אחים, שריפה…” כי העיירה בוערת תרתי משמע. כמו אז גם עכשיו הסכנה הגדולה ביותר היא ההתמדה של הלהבות מול הנמנום שלנו. כל סוגי הלהבות. אולי זרנוק של מים ממטוס כיבוי יווני. שיזכיר לנו משהו על ההסטוריה. או נהמה של הסופר-טנקר, שילמד משהו על ההווה. אולי אמא תבוא.. ללטף ביד חמה. להדליק שושנה של אש. להסביר שזה חלום רע. רק חלום רע.  אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, ולא זה לא אומר שאבות אוהבים פחות.

 

איכה תשובה הדוגית לחוף? סליחה. אין כאן באמת סימן שאלה לגבי חזרתה של הדוגית לחוף. היא תשוב כך או אחרת. הים פולט הכל בסופו של דבר. השאלה מה יהיה עלינו? באיזה מצב אנחנו נחזור? כן, אנחנו כולנו על אותה הדוגית. גם אם חלק נפוצו לכל עבר. גם אם אנחנו חולמים, מכחישים, טומנים את הראש בחול. אפשר לצאת מהדוגית, אבל הדוגית הפכה כבר מזמן להיות חלק מאיתנו. ממני בכל אופן.

מעורבות.  קריית חיים שנות השמונים-תשעים. חניכה. מדריכה. יש לי דיעה מגובשת לכל עניין ושאלה. אני כמו אני גם נכונה להשמיע אותה. מפגינה. מתדיינת. נואמת. מנסה להפיץ לשכנע. חולצה כחולה והיא בשיאה. אני לא לבד. אנחנו קבוצה די גדולה. אימצתי וותיקה שמסמלת עבורי את כל הדור שלה. קלרה גורדון ז"ל. עליית הנוער, פלמ"ח. הקמת המדינה. אני מבקשת לשמוע שוב ושוב את מה שהיה. רומנטיקנית כבר אמרתי. מתמלאת השראה. מפליגה בחלומות. אני ואתה נשנה את העולם. צבא. קצונה. בכלל לא עלתה שאלה. המדינה היא אני, ואני של המדינה.

אבל. תחושת השייכות מתה. תהליך. בהתחלה הכחשה. הפסקתי להאזין לחדשות או לקרוא עליהן בעיתונים. מסתתרת בפנים. את הלהיטות  וחזון אחרית הימים החליף כעס על תהליכים תקועים או מתדרדרים. חוסר אונים. לאט לאט התחלתי להמנע מויכוחים. חסר טעם. אותו דבר לעניין הנאומים. תחושת מיעוט. אפסות. את המיקוח כבר עשיתי עם אלוהים מניו יורק. מוכנה כמעט לכל…רק לא לחזור. חזרתי. דיכאון. ידיים למעלה בכניעה. עגום.

 ילדה. פוסעת על החוף דומם. עיניים עגומות. ברדיו שבוע של שריפות. חיפה אפורה נושקת למים. אנשים טובים מאד בכל שלב של הדרך פותחים את הלב. פותחים את הבית. מרוקנים את הכיס. "איך כל כך הרבה אנשים טובים, למרות כל הרע הזה?" כמה  נתינה. איזו אהבה. 

קבלה. הים הזה לפעמים מלוכלך ומריח כמו קשת שלמה של רגשות רעים. כמו כאב בטן. יש ויכוחים קשים שלא מקדמים. נאומים שלא תורמים לאף אחד. לא תמיד מזהים חזון. לא תמיד מזהים את עצמנו בתוך ההמון. בקול השאון. אבל אני גדלתי כאן. התבגרתי כאן. התאהבתי כאן שוב ושוב. שולפת מפרש לבן מציבה באופק. מאמצת יד. יד טובה ומכוונת. האהבה הזו  שנכנסה השבוע דרך האוזן ישר ללב. נשקה לי על המצח. עודדה אותי לקום. אין נתינה חסרת אינטרסים כזו בשום ים אחר. באגדות אהבה כזו תמיד היתה הפתרון לכל מיני הרעות.

ניתי

28.11.16 תל אביב

מוקדש לאמא שלי. בת 71 היום.. שהיתה שרה לי באמבטיה את השיר שגם אני שרתי ללולה וגולי.. שנמשיך לשיר, לצחוק ולאהוב עוד שנים ארוכות ובריאות.

דוגית נוסעת, מפרשיה שניים
ומלחיה – נרדמו כולם.
רוח נושבת על פני המים,
ילד פוסע על החוף דומם.

ילד פעוט הוא ועגום עיניים
שוטפים המים – למרחק אין סוף…
אם לא יעורו כל מלחיה –
איכה תגיע הדוגית לחוף?…

מילים: נתן יונתן

 

Click Here to Leave a Comment Below

שבי - נובמבר 28, 2016

קרנית יקרה. את כל כך נוגעת… ובכל כך הרבה מישורים… ברכות, בבהירות ובדייקנות. חיבוק ענקי שולחת לך.

Reply
מיכל - נובמבר 29, 2016

קרנית, חוזרת וקוראת את המילים המדוייקות, את הזכרונות המרגשים, את המחשבות המטלטלות,
ולא מפסיקה לזמזם את השיר…
אחרי פוסט כזה את באמת יכולה להמריא.
או לשוט.
תמשיכי להיות המלחית (והמלאכית ) בדוגית שלך,
וכל חוף שאליו תגיעי הוא חוף מבטחים.

Reply
    karnit gefen - נובמבר 29, 2016

    תודה מיכלי… תמשיכי לצייר ציורים אינטואיטיביים נפלאים.

    Reply
לי - נובמבר 29, 2016

ניתי, שחור על גבי לבן…. מנצנץ באור רך וזוהר……. חד משמעי…. רב מכר.

כבר מתגעגעת……

יום בריאה שמח 3>

לי

Reply
    karnit gefen - נובמבר 29, 2016

    תודה לי יקרה. רכה וזוהרת.. 🙂

    Reply
Leave a Reply: