זכרונות

זכרונות. הפיד שלי בפייסבוק התמלא בזכרונות ילדות מקריית חיים. מקומות, חפצים, אנשים. הנער שקרא לי צ'יקיטיטה בימים שלא הבנתי אהבה, שלח תמונה בפרטי עם געגוע לתקופה אחרת. עניתי לו, שגם אני מתגעגעת לאלו שפעם היו קרובים והחיים הרחיקו. אלו שהיינו קרובים ואני התרחקתי. שום דבר לא השתנה וכלום לא נשאר כפי שהיה.

אבא, ליידי ואני – חוף קריית חיים

ברחוב. אני מתעקשת. מצאתי את השטר ברחוב. הוא בוחן אותי במבט החום והאוהב. ”בואי, תראי לי איפה.“ כשאנחנו יורדים במדרגות, הוא מסביר לי שמי שאיבד 100 לירות בטוח יחזור לחפש. לא היה שם כעס, הוא לא הרים עלי קול. אני מצביעה על נקודה דימיונית, ואנחנו מתיישבים על הגדר הסמוכה ממתינים. סבלנות שקטה, אבא שלי הפגין באותו יום. עד שנשברתי והודתי, שברק הוציא את השטר מהארנק של עמוס ונתן לי. הוא הביט בי ברכות, ואמר בשקט: ”עכשיו תחזירי.“ אבא שלי, עם העיניים החומות הטובות בעולם, ביום ההוא לימד אותי לחנך בגובה העיניים.

שמש. אילן היה ילד נמוך וקטן. מאד קטן. יום אחד בתחילת ההפסקה בכיתה הוא קרא לי שמנה. סתם ככה. בלי סיבה. בת עשר ומשהו הייתי אז.  בלעתי את גוש הדמעות עמוק מצווה על עצמי בתקיפות, לא לבכות עכשיו.  המורה שלי לאנגלית, ענתה לו במקומי. היה לה סטייל. היא החמיאה לי, והיסתה אותו בלי להשפיל. במידה. גוש הדמעות התפזר ונעלם. המון מורות לאנגלית היו לי במשך השנים. את בלהה שמש אני לא אשכח אף פעם. היא היתה וונדר-וומן שלי באותו יום. היא לימדה אותי לא לשתוק על עוול, שנעשה מול העיניים. לא קשור בכלל אם הוא נוגע לך.

תהילה. סלון הבית בקריית חיים. שנות השמונים המאוחרות. אני יושבת עם תה ופתי-בר מול המסך. משדרים תהילה. הולי נכנסת לשירותים אחרי ארוחה. היא מתבוננת במראה ורואה את עצמה הרבה יותר רחבה. היא מכניסה אצבע לגרון. מתכופפת. מקיאה. אני קמה לשירותים. מחקה ומצליחה. תחושה משקרת של שליטה. אני משוכנעת, שהכוונות היו טובות, ובכל זאת, תהילה לימדה אותי קצת יותר מידי על הפרעות אכילה. 

שנים אחר כך בניו יורק לולה כתבה וביימה סרט שמבוסס על זכרון התהילה המפוקפקת שלי. היא השתמשה בפרק דומה להפליא בGlee. ככה זה, הסיפור אותו סיפור, אבל לכל דור יש את התהילה שלו. נרטיב הזכרונות שלו.

הנה, תראו בעצמכם:

כשהיא נשאלה היא הסבירה, שהיא בחרה בכוונה שחקניות רזות.. שאין באמת שתיים, רק שני קולות בראש אחד.

הזכרונות שלי. חלקי פאזל שיחד מרכיבים את הנרטיב שלי לחיים האלו. סובייקטיבי לגמרי מרגע ההווצרות ועד לשכחה. חפצים, אנשים, רגשות ומחשבות. שיעורים שבחרתי לקחת מהם משהו, להפנים או לשחרר, ולהמשיך ללכת. אותו דבר וקצת אחרת. כל חלקיק מקרב אותי להבנה שלי עצמי -אני זו שאינה משתנה. רק התפאורה מתחלפת.

ניתי

20.1.18 תל אביב

Click Here to Leave a Comment Below

michal - ינואר 21, 2018

כמה חכמה מיכלי שלך, לא משנה מה יגידו לנו, בסוף הקולות שלנו יותר חזקים מכל מה שאומרים מסביב…
פוסט מקסים ומעורר השראה, תודה

Reply
Leave a Reply: