אהבה היא הכתום החדש

כתום. להרפתקאה הזו יצאתי מאוזנת מאד. רגשית, מנטלית ופיזית. באתי חזקה, גמישה ופתוחה לקלוט. תחושות משונות של שינוי ליוו את השבועות שקדמו, ואיזה מן עיוורון זמני קל. רואה אבל לא מבינה מה אני רואה. זה קצת הלחיץ אותי. בפעם האחרונה שזה קרה, זה נגמר בכאב גדול. התבוננתי בתחושות ויצאתי לדרך מזמזמת והעיקר לא לפחד כלל. עוצרת לרגע בעיר שהיא הבית. 

מתנה. חיפשתי בשבילו את ישו בניו יורק. במנהטן גם בברוקלין. לא מצאתי. לא פסלון ולא תמונה ולא שום דבר עם נוכחות של הלחי השניה. נותנת לאף להוביל אותי אליו, קניתי לו ספר על אהבה. אני חושבת, שהוא לא אהב. 

מראה. ארוחה ראשונה על הפלטפורמה האהובה עלי ואני משתפת אותו. אני לא פוסלת כלום, רק לפני שאני מקבלת החלטה, אני רוצה פעם אחת לקבל השתקפות של אהבה טהורה. היתה לי השתקפות של אהבה מהראש. הבנתי אותה. היתה לי השתקפות של תשוקה גדולה. כאבתי אותה. אני רוצה להרגיש פעם אחת כמו שאני אוהבת. בלי תנאים ומכל הלב. 

רגע. היא מנסה להרים מזוודה עצומה לבד במדרגות לקומה השניה. תני לי לעזור, אני אומרת, ומושיטה יד לחלק התחתון של המזוודה. פיטר פן מופיע במעלה המדרגות, מושיט את היד, נושא את המזוודה בקלילות למעלה. אני מתרשמת מהפשטות של הנדיבות. מחמם את הלב. בא, עשה והלך.

פיתול. הימים חולפים ביעף. לו"ז עמוס, מעט שעות שינה ולמרות זאת תחושה מרוממת מיוחדת לכאן. אני מאושרת. בשיעור יוגה הכתפיים שלי מסרבות להניח לכף היד לתפוס את הרגל, והמורה שלי רוכן  ומורה לי ליישר את הרגל התחתונה. אני מביטה בו, ואומרת: ”אבל אני לא רוצה“. והוא שולח יד לכיוון הרגל, מיישר ואומר מבלי משים: ”מי שואל אותך?“. אני קצת בשוק. חיוך דבילי נמרח לי על הפנים, ואני עוברת למצב התבוננות. זה מסר, אני מבינה. הבחירה כבר נעשתה. אני על הדרך.

צ‘אנס. הוא מביט בי ברוך אינסופי. אהבה קלה לו, אין מאמץ. תני לנו צאנס לפני שאת מחליטה. קול פולני קטן בפנים מקטר על התזמון. ויתרתי כבר. אני מסבירה לו בעדינות, שאני במקום אחר.. הולכת על הדרך. שאם היינו נפגשים לפני שנים זה בטח היה אחרת. שחבל להרוס חברות טובה עם העלבויות, שהפערים לא עוזרים. צאנס אחד, הוא אומר ומבטיח. 

עצמי.  מתכון לחיפוש. הכי נכון להתחיל בהבחנה ”אני, לא-אני“. ככה על דרך השלילה, לומדים מה כן. יכולת ההבחנה מלמדת שאני היא המתבוננת (לא הגוף, לא הרגש, לא המחשבות). אחרי שהושגה ההבנה הזו למשך השלב השני נשאר במצב העד המתבונן והמבחין. ההתבוננות תוביל אותנו לשלב השלישי בו נצליח לראות שכולנו מורכבים מצורה ושם + גורם משותף. כלומר כולנו תופעות שונות בשם ובצורה של אותה אנרגיה או אותו כח (אלוהים, טבע…) לכן כשהוא צלל לי לתוך העיניים והבהיר: ”את ואני לא אותו דבר בכלל. את ואני שתי תופעות שונות מאד של האחד, את מבינה?“ הנהנתי, כי בראש אני מבינה. 

נגמר. אני בשלה לחזור הביתה. מתגעגעת לאלופים שלי ששרדו בגבורה חמישה וחצי שבועות לבד בבית. חיבוקים אחרונים וברכות לדרך. הוא מוודא שאני שמה לב שהוא מחמיץ פנים. לא לגמרי הבנתי למה ולמרות שיכולתי אחרת בחרתי שוב באהבה. רציתי להגיד לו שאני יכולה בקלות לנהום כמו אריה הרים, אבל בחרתי להיות אמא כבשה. לא, אני לא מפחדת, להפך. אני גם לא צריכה להעמיד פנים. בשבילי אהבה היא הכתום האמיתי.

ניתי

תל אביב 11.5.18

Click Here to Leave a Comment Below

מיכל - מאי 13, 2018

מקסים כרגיל אבל הפעם כל כך מתומצת!!!… כאילו כתבת במורס 🙂
מרגיש קצת כמו הפרומו למה שיש לך להגיד ולספר!
אני מחכה לשמוע.
וכן, את צודקת! האהבה מנצחת ויש בה כל כך הרבה צבעים

Reply
    karnit gefen - מאי 13, 2018

    לאט לאט… כל מה שחשוב לחלוק, יסופר 🙂

    Reply
Leave a Reply: