זה רק הלב

הלבד שלי בנוי מעשרות גלקסיות שחורות.

בדידות תהומית כל כך,

שאי אפשר לראות קצה,

ניצוץ של אור.

ויש בחושך הזה 

משהו מרגיע.

בזמן. רק לא להיות האמא הזו שמגיעה אחרונה לאסוף את הילדים שלה.  דלת המעון נפתחת ואני מסדירה את הנשימה. מחפשת את לולה. קבוצה של הורים מימין. כל הילדים משחקים יחד בפינה אחת של החצר. הבת שלי, בפינת החול שולה פייטים. ריכוז מלא. לגמרי לבד. אני רצה לחבק אותה. תוהה בשקט בפנים, למה אני בכלל שמה לב לכל זה. מה אפשר ללמוד מזה עלי? מה אפשר ללמוד עליה?

“תקשיבו!” היא צועקת אל חלל החדר. לא עם הראש שלכם. אני מבקשת שתקשיבו עם הלב. “אני עמדתי שם לבושה מדים, וחברי ליחידה קראו לאוייב העירקי “אינדיאנים”.. אל תדברו איתי על שיוויון או תכחישו  קיומה של גזענות בצבא.” הם, נפגעי קרבות שונים בעבר וחברי שבט בהתהוות כעת, לא מצליחים להכיל והיא, לוחמת בצבא ארה”ב ששורשיה בשבט הצ’ירוקי, יוצאת בוכה וכועסת מהחדר*. כמה קשה למצוא את השבט שמצליח להכיל את הרגשות הסוערים ביותר שלנו. את הכאבים הכי עמוקים. לתת לנו מרחב לשחרר. להוריד את המסכות.

IMG_3130

סוומי קאשי (במרכז)

היה לי העונג לפגוש  בגן העדן את סוומי קאשי**, לא הופתעתי שהוא הסכים לחלוק איתנו את הידע המעמיק שלו בפילוסופיה ודנטית, הוראה היא התשוקה של קאשי, והוא בעל יכולת מופלאה לפשט רעיונות מורכבים.

מסכות. המסורות הודנטית, מסביר לי סוומי קאשי, מלמדת על 3 מסכות, אותן צריך להסיר על מנת להתפתח אל אותו מקום של נועם ושקט. הראשונה,Mala Shakti היא טומאת הלב. השניה, Vikshepa Shakti היא הריצוד של ההכרה. והשלישית, Avarana Shakti היא מעטה הבורות, חוסר היכולת שלנו לראות את המציאות כפי שהיא.

אני מבקשת להתחיל בהתחלה. מהי אותה טומאה של הלב, ואיך מסירים אותה? 

Mala Shakti. היא המסכה, שנוצרת כתוצאה מטומאה של הלב. המשמעות של טומאה על פי המסורת הזו היא אנוכיות. היא מבוססת רגש, ולכן למרות שמקורה בהכרה אנו מכנים אותה טומאת הלב.  בגדול טומאת הלב באה לידי ביטוי בשימוש במילים כמו “אני” ו”שלי”.

imgres

מה מקור האנוכיות?

על פי הפילוסופיה הודנטית הטבע האמיתי שלנו הוא שלם. מה שנקרא בסנסקריט sat-chit-ananda. קיום, תודעה ונועם אין סופי. כתוצאה מבורות, אנחנו לא זוכרים את הטבע האמיתי, ומזדהים עם הגוף הפיזי. “הגוף הזה הוא אני.”  “המחשבות האלו הן אני.” זו היא רק אשלייה. טעות שנובעת מחוסר הבנה. כולנו הרבה יותר מגוף פיזי והרבה יותר מהמחשבות שלנו. מחיר הטעות הוא סבל.  ההזדהות עם הגוף הפיזי, שהוא מוגבל במהותו גורמת לנו להרגיש לא שלמים, ובאופן מודע או בלתי מודע אנחנו כל הזמן מנסים להשלים את עצמנו. בעזרת חפצים, קשרים, יחסים, התנסויות. לצבור כל הזמן עוד ועוד כדי להרגיש יותר שלמים. זה כמובן נועד לכישלון. השלמות שלנו מצוייה בפנים, לא בחוץ. בשלם שכל אחד מאיתנו נולד להיות. עם קצת מזל, בשלב מסויים בחיפוש אחרי השחרור מהסבל נבין שאנחנו מנסים למעשה לחזור חזרה אל הטבע האמיתי שלנו. זו מהותה של הדרך הרוחנית.

אנוכיות. לראות את עצמי כנפרד מהסביבה. לדאוג לצרכי שלי. כל אותם הדברים שאני מנסה להשיג ולאגור לא באמת יכולים להשיג לי את תחושת הנועם והשקט שאני מחפש כי אין להם את האיכות הזו. אבל ברגע ש “טומאת הלב מסתלקת”, וכל ה”אני” ו”שלי” הזה חדל, אני תופס את עצמי כאותה תודעה טהורה, שהיא הבסיס של הכל ולכן הכל לא נפרד ממני. זה כבר לא שלי או לא שלי. זה אני. הכל, כל מגוון צבעי הקשת, הוא אני. 

איך זה מתקשר לפחדים?

האופנישדות*** אומרות: ממקום שבו אתה לא רואה את האחר שמה אין פחד. ממקום שבו אתה רואה אחר, שמה יש פחד. כשאתה אחד, ואתה שלם, אין לך ממה לחשוש. כשיש אחד אין מקום לסבל ואין מקום לפחד. אבל ברגע שיש שניים יש הפרדה ויש גבול. עד לכאן זה אני ומכאן זה האחר. עכשיו אני צריך לדאוג שלי יהיה מספיק. כאן הפחד מרים ראש: האם אני אקבל את מה שאני רוצה? האם לה יש יותר? מכאן, פחד הוא תוצר של אותה אנוכיות שגורמת לי להפריד בין עצמי לשאר.  אנשים צדיקים, אנשי רוח גדולים, מתאפיינים בכך, שהם לא צריכים כלום. כל מה שבא ברוך הבא וכל מה שהולך שיסע לשלום. לכן אין להם שום פחד. אבל אנחנו, אנחנו צריכים שהאייפון שלנו יהיה הכי חדש, ואם הוא לא, אנחנו סובלים. וגם אם יש לנו את הכי חדש יש לנו את הפחד, כי עוד שניה יוצא הדגם הבא ומה יהיה? יהיה לי או לא?  וזה עובד עם כל דבר. נסו רגע בעצמכם.

אז מה עושים?

היוגים לא אומרים תפסיק לראות את האחר כשונה. הם אומרים אבל זה לא סוג של תרגול. זה לא מעשי. כל עוד יש לנו את התפיסה של השונות אז אנחנו לא מצליחים לראות את זה. מה כן? התחלה טובה תהיה מתן שירות לזולת. מכל הלב, למרות שזה לא עבורך. זה השלב הראשון. אחר כך, כדאי לנתק את עצמך מההזדהות עם ביצוע הפעולה (אני נתתי, אני הבאתי…). קשה אבל אפשרי. לבסוף יש לוותר על הציפייה לפירות הפעולה (מה אקבל בתמורה?). לנסות להכנס לתפקיד העד, שמביט מהצד על מה שקורה. בסנסקריט פעולות שמבוצעות באופן כזה נקראות “קרמה יוגה”. קרמה יוגה מטהרת את הלב.

IMG_3146

תרגיל. אני ישובה על המזרן, ראשי שמוט מונח מעבר לברכי המשוכלות. ידי חובקות את פלג גופי העליון. אחת נועצת ציפורניים בבשר הכתף ואילו האחרת שמוטה כחסרת אונים. גבי רועד, ונשימתי מתייפחת בשקט. היא מתבוננת כדקה. יורדת את המזרן ממול ומחקה את המנח ואת הרטט. כשישמע הגונג לסיום מבטינו יפגשו. אני אראה דמעות בעיניה.  הגוף דיבר את העצב, והיא הקשיבה עם הלב. בלי אנוכיות. בלי פחד. אמפתיה היא תוצר של לב טהור.

תודה לסוומי קאשי על הלימוד.. היה כיף ועוד נפגש..

ניתי

28.3.17 אשראם שיבננדה בהמס

לינק לאתר של סוומי קאשי – http://www.heartpilgrim.org/about.html

*   The welcome” – documentary"

**סוומי קאשי הוא ישראלי החי שנים רבות כנזיר באוטרקשי שבצפון הודו. הוא למד מכמה מגדולי היוגים בהימאליה את שפת הסנסקריט, פילוסופיית הוודנטה, פילוסופיית היוגה ועוד. כיום הוא מלמד באשראם בצפון הודו יחידים המעוניינים ללמוד סנסקריט או פילוסופיה ודנטית. כמו כן מרצה ברחבי העולם . מגשר בנועם בין תרבות המזרח המרתקת לבין המערב.

*** האופנישדות הן כתבי קודש הינדיים.

Click Here to Leave a Comment Below

מיכל - אפריל 5, 2017

הרבה השראה באשראם בבהאמס…
חזרתי וקראתי כמה פעמים. מרתק ועמוק.
מחשבה אחת מנקרת בי – האם הטבע האנושי אכן שלם. אולי הכרה בחוסר השלמות של הטבע האנושי , דווקא היא תעזור לנו לסבול פחות.
מה שבטוח, בינתיים, נפגש, נשתה קפה (או תה), נדבר על זה, נתחבק קצת, ונחווה נועם אין סופי 🙂

Reply
    karnit gefen - אפריל 6, 2017

    תודה מיכלי על השיתוף. שלם, ונמשיך לדון בזה בנועם אין סופי …

    Reply
Leave a Reply: