חיבוק

בוקר. יום רביעי ואחרון לביקור קצרצר ועמוס. גולשת בעינים כמעט עצומות במורד הכרמל. הבטחתי שאבוא לראות אותו לפני שאני חוזרת הביתה. לא תמיד הבנתי את מהות הקשר בינינו, אבל אף פעם זה לא ממש שינה לי. חשוף מאד הוא היה ביום ההוא, וכל כך נוכח. כמו מי שפגש את מלאך המוות לרגע, וניצל. מצבי קיצון מהסוג הזה מזכירים לנו שהכל ארעי וחולף. פותחים לנו חלון אפשרויות. לנו יש זכות בלעדית לבחור איך להמשיך משם.  משני עברי השולחן עמוס התיקים נרקם מפגש אינטימי-חברי כל כך אמיתי ועמוק. כשהזמן תם פשטתי ידיים לחבק. לא היה לנו הרגל כזה קודם. היתה זו התחושה של מגע הידיים שלו על הגב התחתון שלי, שבעדינות רכה סיפרה לי על מהות הקשר.

צהרים. קומה גבוהה בבניין משרדים תל אביבי מפואר. באתי לקבל אישור ללכת אחרי האף שלי. לא הייתי חייבת. כבר שנים שאני עובדת אצלי. ובכל זאת, לבחירה הזו יש השלכות, וחשוב לי להסביר. לו במיוחד. הוא מביט בי ואומר: ”מה ההסכם ביניינו?“ סימן שאלה גדול מצטייר לי על הפנים… והוא עונה: ”את עושה מה שטוב לך, ואני מאחורייך.“ הלב שלי מתרחב מהביטוי הכל כך מוחשי לאהבה שלו. מבלי לחשוב אני מתקרבת,  מבקשת אישור, מחבקת  מכל הלב כמו ילדה. מוצפת כל כך בהוקרת תודה, שלא הרגשתי כמה עוצמה היתה בחיבוק כזה. כמה בלבול הוא יצר. איך הוא שינה את הכל.

ערב. מסעדה תל אביבית. ארוחה, יין ושיחה לא עמוקה מידי. מוקש טמון מתחת לפני השטח. שנינו מנסים להמנע מלדרוך עליו. השטחיות לעיתים מתבקשת. זה לא להעמיד פנים, אלא יותר כמו לשלוט בפיצוץ באופן מבוקר. רציתי מאד, שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו. בדרך לשדה הוא חופר בכיוון המוקש. אני מהסה אותו: ”אף אחד לא הורס 15 שנות חברות בגלל שטות כזו.“ ואני מוסיפה: ”מה שהיה היה, עם הפנים קדימה.“ נשמעתי נחושה מספיק. הוא שלח מבט. מוודא שאני מתכוונת. אני נושמת לרווחה – תמו החפירות.  הרכב עצר בכניסה לאולם היוצאים, והוא יצא לחבק אותי. הידיים נשלחו נכרכות סביב הגוף. היה זה המבט ומשהו בקרבה של הפנים שלנו, שהפעיל את המנגנון. נסתי  אל תוך הטרמינל. עם כל הרצון הטוב זה כבר לא היה אותו דבר. ואני… אני לא טובה בהעמדות פנים.

בוקר. יום חדש בעידן אחר. העיניים שלי עצומות, והגוף רפוי לחלוטין, אבל אני ערה ומודעת לתחושה חזקה של הנוכחות שלו בחדר. בלי לנוע אני מחייכת אליו כמו לוחשת: ”כמה טוב שאתה כאן. מחכה לך יובלות.“ בלי תנועה מושיטה ידיים. מתמסרת לחיבוק. מתמזגת אל תוך האחד שאנחנו. האחד שהוא התחלה, אמצע וסוף. אף מספר וכל המספרים גם יחד. שקט.

 

ניתי

4.2.18 תל אביב

Click Here to Leave a Comment Below

Leave a Reply: