מצרים

מצרים. ”ספרי לי“, היא נעמדה מולי יפה כל כך במכנסיים קצרים וחולצה צהובה. ”ספרי לי על מצרים." אני עוצמת עיניים כמו מראה לה, ואומרת בקצרה: ”מצרים בתוכנו.“ העיניים שלה מתגלגלות צוחקות במשובת נעורים משוחררת בזות לחוסר ההגיון שבצמד המילים. אני רואה אותה, וחוזרת: ”מצרים כולה בתוכנו.“ ניצוץ של הבנה ניצת. היא כבר תפיק מזה סרט.

כאן. לא רציתי לבוא, אני מסבירה. אף פעם לא רציתי לבוא. חשבתי שהזמן לא מתאים, אבל היא כל כך ביקשה. ועכשיו, הוא שואל, את כאן? אני מהנהנת. הוא לא מסתפק ומקשה: ”אם את כאן תאמרי, הנני.“ מוזיקה נשמעת, וזרימה נעימה מתחילה לעלות מעצמות הישיבה אל פנים האגן שלי, מטפסת בנחישות דרך מקלעת השמש, שוטפת את הלב. כשהיא מציפה את הגרון אני שומעת אותה עונה: ”אין צורך במילים, תראה, אני כל כולי נוכחת.“ עולה ופורצת דרך קודקוד הראש מתאחדת עם הכל. לרגע אחד ממושך אחת עם הרוח. אני אף פעם לא נשארת, היא אומרת. באה, נוגעת ועוזבת. זה נשמע כמוני, ואני כבר לא בטוחה מי מאיתנו מדברת. 

מטה. הידיים שלי אינן מחוברות לגוף. זה נשמע מוזר וזה בסדר לא להאמין לי. פשוט ככה זה. יש להן חיות משל עצמן. למדתי לשחרר אותן לגעת, לנשום, ללמוד ולתקן.  בראש פרעה שלי עוד לומד  אהבה, והביקורת שלו מכבידה על המילים שיוצאות מהפה שלי, כמו לעסתי פחמים לוהטות. יש רגע כזה בכל יציאת מצרים, שבו נדמה ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר… זה הזמן להרים גבוה ידיים. מעל הראש לאחוז במטה בשני קצותיו. לקרוא לאלוהים שבפנים להעמיד את פרעה במקום. ואז להתחיל ללכת ברגליים יחפות ונטולות פחד לכיוון הים. 

אל הים. התחלתי את המסע לכיוון הים לבד. רגליים יחפות כובשות סימנים בקרקע. הולכת ללא הפסקה אפילו מתוך שינה. כל כך התרגלתי ללכת לבד שהרגשתי לבד גם כשמסביבי היו אנשים. את האוקינוס מצאתי יום אחד נח בין קירות האגן שלי. סוער, רגוע, זרמים מנוגדים, חיות ומוות.. כל כולו שם. לאט למדתי להכיר אותו, להכיל אותי, לפענח את הסימנים. יום אחד לפתע ראיתי את האוקיינוס כולו בקצוות המרכיבים אותו. הצלחתי לראות את עצמי  מכילה אותם יחד, וחוצה בתוכו בחרבה או נכון יותר בשלווה אלוהית.

עצמאות. אני מפחדת לשמוע מה אתה רוצה להגיד, גוזל.  עף כל כך גבוה, יוצא מטווח הראייה שלי. איך אמא פרעה לא תדאג? המון כאב יש באהבה. את שלנו אני סוחבת במפקי הירך. בונה פירמידה. ”בצער תלדי בנים“. לא תמיד הבנתי. זו לא רק הלידה במובן הפיזי שלה. זה רב מימדי במקום גם בזמן. יותר נכון  לומר: ”בצער תשחררי בנים לעוף במרחב החיים שוב ושוב ושוב.“ זה תמיד מתחיל בהתנתקות הפיזית כשאחת הופכת לשניים. ומאז לאט אני לומדת. מלמדת את עצמי עלי וגם עליך. מאפשרת לנו לנסות גם איך מרגיש תסכול או צער. איך מרגישה שנאה ואכזבה. מכבדת בחירה לחקור לעומק כאב. היום אני יודעת, הדרך לחופש  רצופה בחירות מתישות, תסכול, צער, אכזבה, שנאה וכאב. כל אלו ועוד.

פרפר. אוכל לצאת ממצרים בלי שאספתי את כל הקצוות? הוא מביט בפני חרושות הקמטים. סימן שאלה מצטייר בעיני האגמים שלו. אני נשכבת על האדמה שאני, מחייכת אליו באמונה: איך אפשר לאסוף את מה שכבר אסוף בפנים? תמשיך ללכת, ילד שלי, רגליים יחפות מפחד דרך מצריים ועוד מצריים ועוד מצריים.. בסוף היא תצא. 

ניתי 20.7.18

תל אביב

Click Here to Leave a Comment Below

מיכל - יולי 25, 2018

הכי טוב לצאת ממצריים ולהגיע לספרד 🙂

Reply
Leave a Reply: