זמן טוב לזרוח

עלבון. אני בת 60 היא אומרת לי, ועשיתי דבר או שניים בחיים. למה זה מגיע לי? ואני מגרמניה, היא ממשיכה, הם יודעים לאן זה מחזיר אותי. ממקום מושבי על הרצפה, אני מרימה אליה עיניים. ירוקות זית  תוהות פוגשות ירוקות של ממש סוערות. אנחנו מכירות יומיים. אני מושכת בכתפיים: למה אכפת לך? אני יהודיה, בת לניצול שואה. גם אני עשיתי משהו בחיים שלי. ולא, לא מפריע לי. גם ככה אני מגיעה, שיבדקו נוכחות. זו בחירה להעלב. התרגול החל וחתם את השיח. למחרת היא תודה לי על המסר. כמה ימים לאחר מכן יתחדש העלבון. בבסיס העלבון שוכן פחד*. אחר כך יעלה כעס, יוטחו האשמות, ינוהלו שיחות.

כעס. יפה בת 31 ומהרגע שנפגשנו ידעתי שהיא קופי של לולה. לא, בכלל לא בחיצוני. באופי. רודפת צדק, עצמאית, סוסת פרא. היא לא אהבה כששיבצו אותה להיות רושמת הנוכחות של הכיתה. תראי, היא מציגה לי צרור דפי נוכחות. רשמתי על כל אחד משפט שסוומי שיבננדה או יוגי אחר אמר על אמון. חשבתי פשוט לתת להם את זה. היא מחפשת תמיכה בעיניים שלי. את רוצה שהם יבואו לדבר איתך? אני שואלת עם חיוך, כי התשובה כל כך ברורה. היא מחייכת. מבינה. אני פשוט הייתי אומרת מה שיש לי על הלב, אני מחייכת אליה באישור, אבל גם זו דרך. הרמז הכתוב לא עבר. אף אחד לא בא לשאול לפשר הציטוטים. בלילה האחרון היא מרדה.  דפקה נפקדות. אף אחד לא עמד לבדוק נוכחות. אז הם באו. בנועם ובאסרטיביות שלפו אותה ממקום המחבוא באוהל שלה. החזירו אותה למקומה. ראו אותה. גם בבסיס הכעס שוכן פחד.

חרדה. שוב תלמידה. למרות שאחרי הבר נשבעתי שאני עם מבחנים סיימתי. נרשמתי. מאמץ קטן להגשים חלום ישן וטוב. הכל היה בסדר עד שהגעתי לגן העדן. הלחץ התיישב לו על הכתפיים שלי ולא הרפה. זה התחיל בערב החניכה כשקול קטן אך תקיף התעוררר למשמע ההנחייה לעלות לבמה לקבל מדים, לרוץ להחליף ולחזור לשבת. “מה אם המכנסיים לא יעלו עלי?” כמו שיר התפוחים המעצבן 99.. 98.. 97.. בורייציות שונות. אנחת רווחה המכנסיים עלו בקלילות. לא מפתיע, סימנתי מידה בטופס הרישום. לא רלוונטי לפחד. בשבוע השלישי הגיע תורי ללמד שיעור שלם פעם ראשונה. אני מוכנה לגמרי. למה לחץ? ואני עם כלים, ויש פרופורציות.. בכל זאת לחץ. התרגשות. מלמדת. לחץ  לא ממש נותן להנות. בלחץ את מורה פחות טובה. סומו כחול מנהל את הכל. טכני קר. נוקשה. במשוב המורה שלי אומר- יש לך חיוך כל כך יפה..היה מצויין רק תחייכי. כשמפחדים קשה לחייך.

img_2583

מחייכת. עבר בשלום. אין איום ממשי או מדומה עד הפעם הבאה. ישובים למשוב כללי לסיום תרגול ההוראה. ופתאום מנגינה מחרישת אוזניים עולה מאחד התיקים. כן, גם שלי שם. אבל אני לא זזה. אין לי צלצול מחריד שכזה, ובטח שמוזיקת עבריינים כזו אינה מצוייה בפלייליסט שלי. סטודנט אמריקאי בן למעלה מ-60 ניגש לבדוק את הנייד שלו וכולנו  מחייכים: “מי ידע? דווקא הוא…”  אבל לא. ויפה אחת מרימה את התיק שלי. מסתבר שהצלצול מגיע משם. אני מחווירה. החיוך קפא לי על הפנים. הנייד שלי מנגן  הרדקור Gangsta Rap בקולי קולות באמצע גן העדן. איזה פחד.

סופרסטאר. צעק לנו השיר ועוד משהו. לכולנו. בשפה שכולנו שולטים בה. זו שלא מבחינה בין זכר לנקבה בפועל. מאפשרת להזדהות בקלות. אבל היינו עסוקים. מצחקקים (כולם) או מובכים (אני)… ולא שמענו. דקות לאחר מכן באוהל שלי בדקתי בשקט, מה הנייד שלי ניסה לומר. היה לי ברור, שאם המכשיר שוכב בשקט בתיק, למעלה משעה וחצי, ופתאום בלי שמישהו נגע או אפילו פסע באזור, הוא מנגן ראפ מתיקיה של אפל מיוזיק, שמעולם לא נפתחה קודם לכן… יש כאן מסר. ולא הוא לא רק בשבילי. הנה:

 If you are what you say you are, a superstar"
".Then have no fear

(הגרסה המלאה – לא מומלץ לבעלי אוזניים רגישות)

פחדים. כל המגוון. בכל רמה. שלא רואים אותנו. שמשתלטים עלינו. שנכשל. שנצליח. שנמות. שלא יהיה לנו טוב. שיהיה לנו ממש טוב ועוד ועוד. כולנו מכירים את זה. גם אלו שלא רואים עליהם. אנחנו מפחדים מהלא נודע, מהלא מוכר מחוסר שליטה. אנחנו מפחדים מתוך חוסר הבנה של המציאות. מפחדים מתוך חוסר הבנה של עצמנו. אם אנחנו הכוכבים שאנחנו, למה אנחנו כל כך מפחדים?

בורות. היוגים מסבירים היא הסיבה לסבל האנושי. אי ידיעת האמת המוחלטת לגבי העצמי. אנחנו מזדהים עם כל מיני דברים שאנחנו לא. לא באמת. ונצמדים אליהם כל כך חזק, עד שאנחנו מאבדים את הגמישות. כשהמציאות פוגשת את הנוקשות שלנו במלוא הדינמיות המשתנה שלה, אנחנו נחרדים.  חלק נלחמים גם כשממש אין סיבה. רישום הנוכחות לא קשור לדבר מלבד לעובדה שבחרת להיות שוב תלמידה.  חלק בורחים, נפקדים ולרוב מוחזרים או חוזרים מעצמם. וחלק קופאים.. לחלוטין או באופן חלקי, מפסיקים לחייך.

כוכבים. אנחנו כולנו גופי אור. ככה בדיוק כפי שאנחנו. אם רק היינו זוכרים. אם היינו מצליחים לשמוע את המשך השיר, למרות שהוא ראפ, היינו יודעים, שהמצלמות כבר כאן והמיקרופון פועל. גם הקהל צופה והבמה מוארת. החיים התחילו מזמן.. היינו כל כך עסוקים ברעשי רקע. שכחנו שאנחנו הסופרסטאר, ולא שמענו שמישהו צעק אקשן.  אז הנה Take 300 ואני צועקת "אקשן!" כוכבים (קטנים וסופרסטארים) עכשיו זמן טוב לזרוח.

img_2699

ניתי (מעכשיו אימרו המורה ליוגה.. גם המורה ליוגה:))

11.1.17 תל אביב

*פסיכו-פיזיולוגיה מגדירה שלוש תגובות אוטומטיות לאיום (ממשי או מדומה- פחד): בריחה(flight), תקיפה (fight) וקיפאון (freeze). אלה הן תגובות אינסטינקטיביות בעלות מאפיינים פיזיולוגיים ברורים מחד ומאידך  הן  מתורגמות מידית לתחושת מצוקה וצורך להתגונן. כל דבר שגורם לנו להגיב ככה, לוחץ לנו על פחד. מכאן ההנחה שפחד שוכן בבסיס.

Click Here to Leave a Comment Below

מאור עזרן - ינואר 12, 2017

כתיבה משגעת…..

Reply
    karnit gefen - ינואר 12, 2017

    כמה נעים לשמוע 🙂 תודה מאור.

    Reply
אסנת - ינואר 12, 2017

את הופכת כל אירוע והתרחשות בחייך לחווית חיים ייחודית. הנגוהות שאת מפיצה מגיעים לכל מקום, והיקום שרוע לרגליך- מחכה בציפיה דרוכה. רק אהבה

Reply
    karnit gefen - ינואר 12, 2017

    אסנת אהובה שלי… תודה על המון אהבה במעט מילים. עם כל כך הרבה אהבה שאני מקבלת, נשאר רק לזרוח 🙂 חיבוק גדול…

    Reply
מיכל - ינואר 12, 2017

המורה ליוגה,
תמשיכי לזרוח – מעבר לפחד, לבורות, לכעסים… זה נעים ומחמם גם את הסובבים אותך.
תמשיכי לכתוב, כי הפוסטים הללו מאירים הרבה מעבר לרגעים הספציפיים עליהם נכתבו.
ובעיקר תמשיכי לעשות את מה שאת אוהבת, להפתיע (בעיקר את עצמך) ולהגשים את משאלות ליבך-
נחמד לראות שזה אפשרי, ולא כל כך מסובך כמו שאנחנו מספרים לעצמנו…
עכשיו תעמדי על הראש 🙂

Reply
    karnit gefen - ינואר 12, 2017

    מיד .. אני רק אצייץ כאן קודם.. שתמשיכי להיות בסביבה, לחבק ולתמוך.. ועכשיו.. על הראש 🙂

    Reply
Leave a Reply: